קראתי את הכתבה והרגשתי שהיא פונה אליי באופן עמוק — לא רק כקורא, אלא כאדם שמבקש להתחבר למקורות, למורשת ולזיכרון הקולקטיבי שלנו. כשאני קורא את תיאורי החורבן, הגלות, ואת שבועת אבותינו “אם אשכחך ירושלים” — אני חש שהכתבה הזו מזכירה לי שהקיום שלנו כעם תלוי לא רק בגבולות פיזיים, אלא בזהות, בזיכרון ובתודעת השיבה.
הכתבה הזו לא מאפשרת לי להישאר אדיש. היא מזכירה לי את האחריות שלנו – לא לשכוח, לקיים את המסורת, ולהנגיש את הסיפור לדורות הבאים. אסור שהמורשת שלנו תהפוך לנוסטלגיה רדודה; היא צריכה להיות חלק מהחיים היומיומיים, ממעשה הבנייה הערכית והרוחנית שלנו.
נבנה את ירושלים לא רק באבנים, אלא ברעיון, בלב ובמעשה — גם כשאין חג, גם כשאין שפע. כי זה מה ששורד לאורך זמן, וזה מה שמחזיק עם שלם בזיכרון ובתקווה.
