לאחרונה קראתי את הפוסט של ד"ר לירז מרגלית, חברתי ופסיכולוגית חברתית מוערכת, שנכתב בסיכום מפגש משותף שלנו, בו תיארה ודאי בתמציתיות מופלאה תופעה שהולכת ומתעצמת: הצורך “להכין את הקרקע” לפני שאפשר בכלל להגיע לשאלה או לרעיון משמעותי. ד"ר מרגלית הציגה שורה של ניסוחים שכיחים – “אולי לא המקום לשאול”, “סליחה מראש אם זה יוצא עקום”, “יכול להיות שזה נשמע קיצוני, אבל” – ותיארה כיצד אותן הקדמות משככות כאילו נחסם המסלול הישיר אל ליבת הרעיון. היא קראה לתופעה בשם האנגלי “hedging” (כמו קרן גידור), והסבירה שהגנה זו נועדה למנוע תחושת חשיפה ופגיעה ב”מרחב החברתי”, בטענה שההלם עלול להיות מידי אם המאזין יתקוף או ידחה בחריפות.
כשראיתי את התיאור המוקפד של ד"ר מרגלית, חשתי השתאות מעורבת בהכלה: מצד אחד, ברור לי לחלוטין למה אנשים נוטים להצדתק לפני שהם מעיזים לפגוע בשקט ובסדר החברתי; מצד שני, נדמה שהנהירה אל אותו מנגנון “הרגעה” מטשטשת ושוחקת את הבהירות התקשורתית, ומטשטשת אלמנטים הכרחיים בתקשורת בין בני אדם. אינני פסיכולוג ואין בכוונתי לפשור או לשפוט את עידן ה”נטקה דיגיטלית” לעומק מדעי, אך כחוקר שיח ולשון חופשי (ואולי בשימת לב כנה אל הקשר החברתי־תרבותי), אני חש צורך לפרק את העטיפות הרגשיות ולשאול: האם כל משפט מחייב הקדמה כה כבדה? האם גדולת המסר נעדרת אם הוא צף פתאום מעל המילים – או שמא יתרונו האמיתי מובהק דווקא אם הוא נאמר ללא כל “טוויסט של ביקורת”?
בשנים האחרונות חלה עלייה מובהקת במודעות ל”רגישות” ולניואנסים בתקשורת היומיומית. מי שמשתמשים בשפה מצוידים כיום בכלי ביקורת פנימיים מתוכננים מראש: האם לא פגעתי? האם אני משוחרר מהטיות תרבותיות או אישיות? מחשבתנו מנותחת לעומק עוד בטרם הופיעה על הנייר או המסך. וכשאין מימד לא מילולי כגון שפת גוף או טון דיבור – הכוונה, ההבעה והניואנסים נסגרים במעטפת דיגיטלית חשופה, עד כדי תחושת שאיפה לקרקע יציבה. לכן כל אמירה נעטפת בסימני שאלה מוקדמים, בהתנצלויות קורדינליות ובהפצרות רגשיות, כאילו מדובר במעין “קריאת מותחן” המודיעה למאזין שעליו לאפשר תחילה את המסר, רק לאחר שיבוטח שהשעה והמקום מתאימים.
לכאורה, יש בכך קסם חברתי: בניית מתחם מנוסח־בכסות שבו הדובר מבקש מראש סליחה על ריבוי הספקות והמחשבות, מחפש לייצר חומות בטחון אל מול פוטנציאל הביקורת. אבל כאשר הרצף הופך דומה יותר ל”פסקאות התנצלות” אינסופיות, המאזין מוצא עצמו מתבלבל. במקום לרכז כוחות בהאזנה למשמעות גרידא, הוא מנסה לקשור כל מילה אל הקדמה ארוכה שבנתה אותה, ומרגיש שהפאה הרגשית מכווצת את טווח ההבנה.
המשיב מתמיה: “לאן כל זה מוביל? מה מצפים שאבין?” פרדוקס מעניין צץ כאן: ככל שהדובר שואף להקרין רגישות וכבוד, כן מתרחק המסר מיכולת ההבנה הראשונית של השומע. במקום ליצור תחושת הקשבה והזדהות עם הרגש שמאחורי השאלה, המאזין נותר אובד בתוך מרקם ההקדמות ה”שרטוטיות” שבין המילים החיוניות. התוצאה היא שהעמימות החזותית הופכת לרעש פנימי עבור המאזין, שאינו מצליח למקם נקודת ייחוס עד שהמסר המרכזי אכן מתגלה.
אך יש מקום להביט גם בעורך פנימי מעט אחר: הוא מתרגם את אותה “הקדמה כבדה” ל”עור שמגן מפני קרינה חברתית”. זהו מנגנון הישרדותי לעידן שבו כל סיכון להיחשב כ”לא מנומק” או “לא מספיק שקול” עלול לעלות בקרב הדובר בסל ספקות בקנה מידה מופק. באמת, כשאין טון קולי, אין תנועה דיאפרגמטית ולא ניתן לחוש את הלחץ מאחורי המילים, קל מאוד לפרש כל דבר כתקיפה אישית או התרסה מחשבתית, וכפי שד”ר מרגלית תיארה, הרשתות החברתיות מחזקות את הצורך הזה: אם אפשר להקשות, לתקוף, להצר את הגזרה – כך יעשו. לכן הדיבור הפציע ביותר ינוסה מראש ב”מיגון” רטורי, בחריקות של “מתנצל מראש” ו”לא בטוח אם זה המקום”.
עם זאת, השאלה החשובה היא: אילו עלויות אמיתיות נגבות מהתקשורת שלנו כאשר מתפתחת “תרבות ההססנות”? כאשר כל שכבת הגנה מנומקת מפני ביקורת טומנת בתוכה עליית מתח ומגביר את חוסר האמון ההדדי? האם אין כאן משהו אפלולי – שבמקום לעודד את הצעדים הראשונים לקשר כנה, אנו יוצרים מתווה לשקט מלאכותי, שבו אף אחד לא באמת לוקח אחריות על מה שהוא אומר? במקום לנסוך ביטחון ולבנות אמון, נוצרת תחושה של הדחקה קבוצתית, כאילו אין “מרחב בטוח” גם בפנייה הקטנה ביותר.
המנגנון הזה מעורר בי, כאדם הסבור שלשיח ברור יש ערך אינסופי, את הקול הפנימי שאומר: לפעמים די ב”חותכת” קצרה, במשפט ישיר ובר־משמעות. לפעמים דווקא ההעזה לבטא בעוצמה רגישה, בלי לקפל אותה לעטיפה היפר־מתוחכמת, היא זו שמאפשרת לנמען לחדור אל התוכן ולמצוא את הקשרו הרגשי ברמת האמת.
בכך, לא מדובר בשיתוף או בסתירה להערתה של ד"ר מרגלית, אלא בתוספת זווית: יש לומר את הדברים כפי שהם, בגובה העיניים של ההבנה ההדדית. כשניגשים ישירות לפואנטה – בלי לנסח “סיבות” ולהצדיק מראש, אלא פשוט להגיש לעולם המילים כעוגן אחד ומתפרץ – נוכל לשוב ולגלות שטוהר ההתכתבות משמעותי אף יותר מכל “הדקויות” שמוטבעות בתוכה. השאלה אם לשאול אינה חייבת להתחיל ב”סליחה מראש אם זה לא יתאים”, אלא פשוט ב”השאלה שלי היא…”.
לכן, הרשו לעצמכם לפעמים לפרוש את השאלה או הרעיון כשהם עדיין חיוורים, חשופים, לא עטופים בכייסים סנטימנטליים. תנו לאוזן המתבקשת לנחות על ליבת המסר, ואז תגלו שלעיתים המילים, כמו שיר זמר רענן, מצליחות לגעת בנקודה שבה המסר הוא גם הרגש, והכנות היא שמחת החיים.
