הכתבה על כ"ט בנובמבר מצליחה להחיות את אחד הרגעים המכוננים בהיסטוריה שלנו, לא דרך נאומים רשמיים או פרוטוקולים יבשים, אלא דרך הרגעים האנושיים, המקומיים, הפיקנטיים, שמרכיבים את סיפור הלידה של מדינת ישראל. העובדה שהצבעה דרמטית בעצרת האומות המאוחדות נשענה על עץ אפרסקים בקיבוץ רביבים, על מלגה שניתנה לפני שנים לסטודנט פיליפיני, או על 4,000 מברקים שנשלחו לבית הלבן, רק מדגישה עד כמה ההיסטוריה נכתבת על ידי אנשים שמבינים שהמילים "לא ייאמן" לא פוסלות שום תמרון פוליטי או גיוס אישי.
מאחורי ההחלטה ההיסטורית עמדו אינספור שעות של מאמץ שקט, של שכנוע, של טלפונים, של בקשות אישיות, של אנשים שידעו שבמאזן הכוחות של 1947 כל קול קובע. מה שמרגש במיוחד הוא הרגע שבו דוד בן-גוריון, האיש שתמיד נשא על כתפיו את האחריות הכבדה ביותר, פונה פתאום בפשטות גדולה אל משה שרת ומחמיא לו ללא הסתייגות. זהו רגע של חסד בתוך סערה, של הכרה במי שפעל בשקט ובהצלחה רבה.
הכתבה הזו מזכירה לנו שבניגוד למה שנדמה לפעמים, ההיסטוריה לא נולדת רק ברגעים החגיגיים אלא גם בלחישות, במפגשים לא מתועדים, ובקשרים אישיים שהופכים לנדבך בלתי נפרד מהסיפור הלאומי. אלו סיפורים ששווה לשמר, כי הם ממחישים כמה מעט מובן מאליו היה באותו לילה של נובמבר, וכמה מדהים שבכל זאת, זה הצליח.
